הרבה פעמים אני שואלת את עצמי האם ההורות שלי מושפעת מהיותי עוסקת בקונטקט ובאימפרוביזציה...? ולהפתעתי, התשובה היא בכלל לא חד משמעית.
למשל, אני לא הצטיינתי במיוחד בעיסוי התינוקות שלי, אני לא מעיפה אותם באוויר המון פעמים ביום, לא ציינתי וניתחתי כל שלב התפתחותי, וגם לא עקבתי אחר הצורה של עצם האגן כל ערב לפני השינה.
גם בגוף שלי ציפיתי להיות אחרת- למשל, להניק בלי שהגב יהפוך לקווץ, ולעשות תרגילי
יוגה תוך כדי שאני משחקת איתם על הרצפה בסלון, כבר משבוע אחרי הלידה.
וכמובן, חשבתי שאביא אותם לג?אם ישר מחדר הלידה, ושאזמין את כל חברי מהקונטקט להיות איתי בצירים.... ולא כך היה...
בהתחלה היה לי קשה עם זה. הרגשתי לא מספיק מוטמעת ומוגפנת בהורות שלי. שאני לא באמת נוכחת איתם, כמו שאני יכולה להיות בשיעור קונטקט. שאני לא מצליחה לחבר את כל החלקים שלי יחד. שאני לא מביאה להם את המיטב שלי.
אבל כששמעתי מחבר טוב, גאון בידע גוף, שנולד לו ילד זמן קצר לפניי, שגם הוא, שאפילו הוא, לא עוקב אחרי כל שלב התפתחותי של הבן שלו- נרגעתי.
לאט לאט, הבנתי שזה ממש בסדר שאני לא עושה את כל הדברים האלו. שאני לא מגשימה את החזון האמהי המושלם שלי, אלא שאני סתם אני. שאני לא מורה לקונטקט שהיא אמא, אלא שאני אני. שאני יחסית מרשה לעצמי ולהם להפגש איתי כמו שאני, ושאני פוגשת אותם ממקום הרבה יותר פשוט וחסר נסיון, מהמקום שאני נמצאת בו כשאני בסטודיו. שזה לא קשור לקונטקט, אלא לבית ולהיותי אמא ממש ממש חדשה אף על פי שאני מורה לקונטקט וגוף די מנוסה.
פתאום קצת שמחתי שאני לא עוקבת אחרי שלבים התפתחותיים, אלא סתם מופתעת מאיך שהוא מסביר את עצמו בלי מילים, והרגשתי שזה טוב שאני לא עושה יוגה לידם, אלא סתם שוכבת על הרצפה ומנסה לעזאזל להבין איך משחקים עם ילד בן 5 חודשים בלי להשתעמם!
התחלתי לאהוב את זה שאני מחפשת איך למצוא עניין בהשמעת קולות מטופשים וקשקוש בקשקשן מפלסטיק יד שלישית שקיבלנו מחברים. ושמחתי ונהניתי מאוד לבנות עם הגדול בלגו תוך כדי שאני נמנעת מלהשפיע, מעודדת אותו להיות המוביל, ומופתעת מהמקומות אליהם אנחנו מגיעים.
נכון לעכשיו, והדרך עוד ארוכה, נדמה לי זה שאני מורה לקונטקט משפיע על ההורות שלי בדרכים הרבה יותר מעודנות משחשבתי מלכתחילה. ושאני צריכה עדיין להיות אמא עוד כמה שנים לפני שאבין את זה באמת.
כשאני אהיה אמא כמות שנים כמו שאני מורה, אז אוכל אולי לחבר את הדברים יחד.
ובנתיים, אני מקווה לצעוד את הצעדים עם הילדים שלי בקצב המשותף לנו-
יום אחרי יום, צעד אחרי צעד, שאלה אחרי שאלה, ומידי פעם תשובונת...
וכבר השאלה שאיתה פתחתי מעט השתנתה, ונעשתה מדוייקת יותר- מה הקשר בין היותי מורה לקונטקט לבין האופן שבו אני נמצאת עם ילדיי.